עומר מליחאת,

בן 14 ממוע'ייר א-דיר

מליחאת, תושב הקהילה מוע'ייר א-דיר שגורשה, הותקף באלות ואבנים על ידי ישראלים ונפצע בראשו במהלך גירוש הקהילה במאי 2025. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בפאתי טייבה.
 

מליחאת מספר: "ראיתי אותם מכים, ירו עלינו, נראה שהם רצו להרוג. כשראינו שהם קראו למתנחלים נוספים, כולנו ברחנו. בזמן שאני וקרובי משפחתי ברחנו, מתנחל ירה לכיוון הרגליים שלנו, והם קראו לנו לעצור. הם זרקו עלינו אבנים עד שהגענו לתחתית הוואדי, שם הם הגיעו מכל כיוון. הכו אותנו בראש באבנים, אמרו לנו לשבת על הקרקע, ואז הכו אותנו, לא נתנו לנו לקום. בהתחלה הם הכו אותי, את דודי ואת אבישי (מוהר, צלם שנפצע באותו אירוע; א"ז). איבדתי את ההכרה לשתיים-שלוש דקות, וירד לי דם מהראש. בוואדי אין קליטה, אז לא יכולנו להתקשר למשטרה או לצבא, וגם לא רואים אותך מהכביש הראשי. לי הרביצו בחמש אלות, באבנים ובאגרופים.

"מתנחל אחד הסתכל, ובהמשך ירה לעבר אנשים שברחו, גם לכיווננו. הוא דיבר עם השאר, אמר להם מה לעשות. הוא היה מנהל הפעולה. הוא אמר, 'תביאו את זה, תכו את זה, תלכו לשם'. הם אמרו לנו: 'רק אנחנו נהיה פה, הצבא והמשטרה לא יוכלו להגן עליכם'. הם דיברו בעברית ובערבית, חצי-חצי. את חלק מאלה שתקפו אותנו ראיתי בכפר בימים שלפני התקיפה. חלקם היו רעולי פנים, זה היה מפחיד".

מליחאת ציין כי אחד מאותם מתנחלים היה לבוש במדי צבא. לדבריו, "הם תקפו כדי שלא ננסה לחזור, כמו שקרה בכפר זנותה (כפר בדרום הר חברון, שתושביו ניסו לחזור כמה פעמים לאחר שגורשו ממנו, ובג"ץ פסק שעל המדינה לאפשר את חזרתם ולהגן עליהם; א"ז). הם אמרו שאם נחזור לכפר הם יהרגו אותנו בבתים, והאקטיביסטים לא יגנו עלינו. הם כבר רצו להרוג שניים בוואדי, כדי שנראה את זה. ואז הרחפן של הצבא הגיע, והצבא הגיש עזרה ראשונה. הם הובילו אותנו לכביש הראשי והזמינו אמבולנס פלסטיני שלקח אותי לרמאללה".