מליחאת, תושב אל-מוערג'את, נורה ב-2018 על ידי מתנחלים רעולי פנים כשרעה את כבשיו, ואיבד כתוצאה מכך את רגלו. ב-2025 מתנחלים פרצו לביתו ואילצו אותו ואת שאר הקהילה לעזוב. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בשטח פתוח ליד הכפר אל-עוג'א.
 

מליחאת מספר: "החיים שלנו היו טובים ורגועים. האדמה שלנו רחבה ופתוחה, ובמשך זמן רב הכול היה בסדר, לא היו בעיות עם יהודים או ערבים. אבל בשלוש עד חמש השנים האחרונות, מתנחלי הגבעות התחילו להפעיל לחצים על האזור ועל תושביו.

"ב-17 בפברואר 2018 רעיתי את הכבשים שלי בהרים. המתנחלים לא היו עדיין באזור, אבל שמענו עליהם יותר ויותר, כמו מחלה מתפשטת. פתאום הופיעו שני רעולי פנים. ידעתי שהם מתנחלים בגלל השיער והבגדים שלהם. אחד מהם התגרה בי בעברית. לא הבנתי את המילים, אבל הטון היה מתגרה. ואז הוא טען שהכבשים שלו וניסה לקחת אותם. הגבתי בתקיפות, אפילו שאיני יודע עברית.

"הוא היה חמוש. בהתחלה הוא שמר על מרחק, אבל אז התקרב עם הנשק. ואז, מטווח קצר, הוא ירה שתי יריות לכיווני. נפגעתי ברגל. נכנסתי לפניקה וברחתי. אחי היה עם כבשים אחרות ושמע את היריות. הוא ידע שאני באזור והגיע במהירות, תוך שלוש או ארבע דקות. אמרתי לו, 'זה מתנחלים, הם ירו עליי'. לא היו ערבים באזור, רק יהודים. אח שלי עזר לי לעלות על חמור. הוא הוריד את החולצה שלי וקשר אותה סביב רגלי. הייתי רק חצי בהכרה.

"הדרך מהאזור שבו התרחש הירי ועד הבתים שלנו נמשכת כ-40 דקות ועוברת בגבעות. היה קשה להגיע למתחם שלנו. בהמשך לקחו אותי במכונית לבית חולים ביריחו, ואז לבית חולים ברמאללה. הייתי מאושפז בטיפול נמרץ חמישה-שישה ימים, ואז במחלקה אורתופדית עוד 15 יום. חזרתי לאל-מוערג'את, לכבשים שלי. מתנדבים מגרמניה עזרו לנו וסיפקו לי סיוע עם הפרוטזה, זה היה עדיף מלהסתמך על הרשויות המקומיות. הפרוטזה זקוקה לתחזוקה כל שנתיים-שלוש.

"אנחנו מתפרנסים מהעדרים שלנו, אבל המתנחלים מגבילים עוד ועוד את שטחי המרעה וגונבים את הצאן. אני לא יכול יותר לרעות את הכבשים בחופשיות או להתנגד למתנחלי הגבעות האלה. לאט לאט, הם שוחקים את הנשמה שלך. החיים כבר לא שמחים, זה לא ממש חיים. הם מנשלים אותנו מהבתים שלנו, מהחיים שלנו, מהילדות שלנו.

"הם מגיעים עם העדרים שלהם, והמתנדבים הם היחידים שאנחנו יכולים להזעיק לעזרה. ביוני השנה מתנחלים הגיעו והקימו עוד מאחז בסמוך. זה היה היום האחרון שלנו באזור. למרבה המזל, החברים המתנדבים שלנו נכחו. המשטרה הפסיקה להגיב, הצבא הפסיק להגיע. בעבר הייתי יכול להתקשר למשטרה או לצבא והם היו מגיעים.

"המתנחלים נכנסו לבית בלילה. ראיתי אותם, אבל לא יכולתי להתערב כי הם היו רבים מדי. כשחזרנו הביתה במהלך היום, גילינו שהכול בבלגן. הם לקחו סדינים ומצעים, כיסאות, אפילו את המזגן, וגם דברים שלא חשבנו עליהם, כסף לאשתי, 2,000 דינר ו-4,000 שקל, נעלמו. הם הרסו הכל, לא השאירו כלום: לא מזון, לא משהו לשבת עליו. הצבא הגיע והחיילים ישבו שם ושתו איתם קפה.

"זה היה מסוכן. לאנשים האלה אין מצפון או מוסר, הם כופרים. ולכן החלטנו לעזוב. עכשיו כולם גרים במקומות אחרים, לא נשארה יותר קהילה, רק בית אחד שמשמש כמקום התכנסות קטן. החיים היו לכל הפחות נוחים על האדמה שלנו. עכשיו אין חיים נורמליים. מתנחלי הגבעות אחראים, הם הגורם של המצב הזה. אם הם יעזבו אז נחזור לזיכרונות שלנו, לבתינו, לאדמתנו. כל עוד הם שם, זה לא יהיה בטוח".