עודד ידעיה, צלם, אומן ופעיל, מנהל בית הספר לאמנות מנשר (שאותו ייסד יחד עם אשתו, הסופרת רונית ידעיה), נפצע ב-8 בנובמבר במהלך מסיק בכפר ביתא, סמוך למאחז אביתר שנבנה על אדמות הכפר. ידעיה סובל משבר בעצם הלחי ונזקק לתפרים בראשו. אבו רביע, ראש הסהר האדום בכפר ביתא ואזור דרום שכם, נפצע באותה מתקפה בראשו, ברגלו ובידו מאבנים שיידו מתנחלים רעולי פנים.
 

ידעיה מספר: "הגענו בתשע בבוקר למסיק. בערך ב-11 נשמעו צעקות, 'הגיעו מתנחלים'. היינו בערך 20 פלסטינים ו-15 ישראלים, וכולם התחילו לברוח במורד ההר. במקרה הזה הם אפילו לא היו צריכים מקלות, כי ההר כל כך תלול שהם פשוט זרקו אבנים ופגעו באנשים. החלטתי לברוח מזרחה, והתרחקתי 80–100 מטר מהם, ואז התחלתי לצלם את האירועים, את זריקות האבנים והפציעות.

"פתאום שמתי לב ששני מתנחלים זיהו שאני לבד, והתחילו לרוץ לכיוון שלי. נשארתי עוד קצת לצלם, וכשהרגשתי שזה מסוכן, התחלתי לברוח. אבל אני עם מצלמה, חצובה ותיק, רצתי לאט, והם צעירים קלי רגליים, אז הם השיגו אותי. הרגשתי שאבן פגעה לי בגב. זה די כאב, אבל יכולתי להמשיך לרוץ. הסתובבתי וצעקתי להם, 'פושעים, תפסיקו לזרוק אבנים'. הם בטח ידעו שאני יהודי-ישראלי ולא צעיר, אבל בכל זאת המשיכו לרדוף אחריי. כבר לא צילמתי, פשוט ברחתי, וכנראה התעלפתי מאבן שפגעה לי בראש. אני לא יודע כמה זמן הייתי מעולף. כשחזרתי להכרה לא היה אף אחד סביבי. הם כנראה ברחו. חיפשתי את המצלמה והטלפון ומצאתי רק את הטלפון. בדיוק צלצל אליי אחד הפעילים, שאל איפה אני, כי הם דאגו שאני לבד. לא הצלחתי לשלוח מיקום כי הטלפון היה מלא דם. הכנסתי את הטלפון לכיס ופשוט רצתי למטה.

"הגעתי לדרך עפר בתחתית ההר והמשכתי לרוץ לכיוון הכפר, עד שבאה מכונית פלסטינית ולקחה אותי. רק אז, לפי הבעות הפנים שלהם ומזה שהם ביקשו לצלם, הבנתי את חומרת הפציעה, ואז גם התחיל לזרום דם בכמויות. הם לקחו אותי למרפאה של הכפר וניסו לעצור את הדימום עם גזה ולחץ, ולא הצליחו, אז התחילו לחשוש. פינו אותי מיד עם אמבולנס לצומת תפוח, ולשם הגיע אמבולנס ישראלי שלקח אותי לבלינסון. שם תפרו את הפצע ועצרו את הדם, ועשו לי בדיקות כדי לוודא שאין דימום תוך-מוחי ושהשבר לא פגע בעצבים או במשהו אחר.

"אני הולך לגדה 21 וחצי שנים. לפני כמה שנים נפגעתי בביתא מרימון גז 40 מ"מ של הצבא בכינון ישיר, ובסוסיא מתנחלים הכו אותי באלות. עד המלחמה היינו יותר בהפגנות, ומאז תחילת המלחמה עברתי לנוכחות מגינה. אבל אפילו בתוך השנתיים האלה אני רואה את ההבדל. בהתחלה עוד היינו יוצאים למרעה עם הפלסטינים. עכשיו הם לא יוצאים אפילו ליד הבית, וההתקפות בבתים נהיות רק יותר גרועות. לפני שנה הלכתי ארבע פעמים למסיק. עכשיו חשבתי שיותר חשוב נוכחות מגינה, אבל בכל זאת החלטנו ללכת פעם אחת למסיק.

"יש מקומות, כמו במאחז שמעל ראס אל-עין, ‫שבהם כשהתושבים מתלוננים, הצבא והמשטרה יותר מקבלים אותם. זה בטח בזכות הדיווחים שלנו והנוכחות המסיבית יותר. שם אנחנו מצליחים לעזור קצת. לעומת זאת, במקומות כמו סוסיא המצב הולך ומידרדר, כל יום תקיפות".
 

אבו רביע מספר: "אני אחראי על הסהר האדום בכל דרום שכם, 27 כפרים ועיירות. אני עוזר למוסקים יחד עם הפעילים, בהתנדבות. ביום שבת 7 בנובמבר יצאנו עם בעלי האדמות, החקלאים, הפעילים והתקשורת לקטוף זיתים. הגענו למקום בשטח B. המתנחלים שמו אוהל בשטח הזה. היינו במרחק של חצי קילומטר מהם. הכל היה בסדר, מזגתי קפה לאנשים, אף אחד לא עשה שם בעיות קודם לכן.

"אחרי בערך שעה וחצי תקפו אותנו מהר גבוה יותר, הם החלו ליידות אבנים. הייתי ליד העיתונאית מרויטרס, רנין סוופטה, שהותקפה. לבשתי ווסט של הסהר האדום. פגעה בי אבן גדולה בצידו האחורי של הראש. התעלפתי ונפלתי לטרסה נמוכה יותר. לקחו אותי בכלי רכב קטן למרפאה בכפר, ובהמשך לבית החולים בשכם. עשו לי 17 תפרים בראש ונפצעתי גם ברגל וביד. ארבעה חובשים שהיו איתי נפצעו גם הם.

"התקיפות האלה לא היו מתרחשות, אם הן לא היו מקבלות אור ירוק מהממשלה. לא אכפת להם אם זה פלסטיני, ישראלי, בינלאומי, חובש או עיתונאי. הם לא רוצים לראות כאן אף אחד, ומותר להם לתקוף בתים, לפצוע ואף להרוג. אבל אני אחזור לאדמות".