רבאע נורה באפריל 2025 על ידי מתנחל ישראלי על אדמתו בא-רכיז שבמסאפר יטא, וכתוצאה מכך, איבד את רגלו.
 

רבאע מספר: "נולדתי קילומטר וחצי מכאן, ומאז 2010 אני גר באותו מקום. בהתחלה המצב היה רגוע יחסית. המתנחלים עברו במכוניות שלהם, לא דיברנו איתם והם לא דיברו איתנו. אבל לפני שנתיים וחצי הגיעו מתנחלים חדשים, ואז התחילו הבעיות, אפילו לפני המלחמה, והמצב נהיה גרוע יותר בזמן המלחמה.

"כשבוע לפני האירוע הם כבר התחילו לאיים עלינו. ואז, בזמן מתקפה נוספת, מתנחל אחד הרביץ לי. החזקתי את הטלפון שלי, ניסיתי לצלם את המתרחש, והוא הסתער עליי והפיל אותי על הקרקע. הוא ניסה לקחת את הטלפון שלי. לא יכולתי להגן על עצמי. צעקתי שזו האדמה שלי ושאלתי מה הם רוצים ממני. המתנחלים אמרו לי לשתוק, ואז שלושה מהם תקפו את הבן שלי. לא יכולתי לעמוד מנגד, ניסיתי להגן עליו, אבל מתנחל אחד תפס את זרועי ואחר ירה פעמיים באוויר ואז ירה בי ברגל.

"נפלתי כשאני מדמם בכבדות. הבת שלי רצה אליי בבכי. אישה אמריקאית שעמדה בסמוך צילמה את המתרחש. ראיתי שגם היא בוכה. לקח 37 דקות מהרגע שבו נוריתי ועד שהגיע האמבולנס. היה הרבה דם. ניסיתי לעצור את הדימום והתפללתי.

"הם לקחו אותי לסורוקה. הייתי מחוסר הכרה כמעט יומיים. כשהתעוררתי, רופא ערבי אמר לי: 'הגעת לכאן לפני יומיים פצוע. ניסינו להציל את הרגל, אבל לרוע המזל נאלצנו לכרות אותה'. לא היה לי מושג באותו רגע שכרתו לי את הרגל. אחר כך הם העבירו אותי מטיפול נמרץ לחדר רגיל. התייחסו אליי כאל פושע, אזקו אותי ברגל ובידיים למיטה, גם את הרגל שנכרתה קשרו. הם הביאו לי אוכל בזמן שאני באזיקים ואמרו לי לאכול ככה. כשלא יכולתי לעשות את זה, הם אמרו לי שאני בעייתי. אמרתי להם, 'אתם אלה שמכריחים אותי להתנהג כך. איך אני יכול לאכול אזוק?'

"כל הזמן היו שני שומרים חמושים בחדר שלי, חיילים במדים. בהמשך אחות אמרה לחבר צוות אחר לשלוח את דוחות בית החולים ואת התמונות למתנחלים. שמעתי אותה אומרת את זה. אמרתי לה שזה שגוי, שאני לא פושע – אני מטופל.

"כמה ימים לאחר מכן הגיע לבקר אותי חבר כנסת ערבי. אמרתי לו שני דברים: ראשית, שהאחות אמרה שהיא שולחת מידע למתנחלים, ושנית, שאני לא יכול ללכת הביתה, כי אני עדיין פצוע, אבל רוצה שיעבירו אותי לבית חולים ליד משפחתי בחברון. הוא אמר שיסדר את זה. במקום אמבולנס, הם הביאו רכב משטרתי משוריין שהפנים שלו עשוי מתכת ואין בו מקום לזוז. הם ביצעו חיפוש בבגדים שלי לפני שהכניסו אותי. הרגליים שלי היו קשורות, וכשהרכב נסע, הרגל הפצועה שלי נחבטה שוב ושוב ברצפת המתכת. הכאב היה בלתי נסבל.

"במחסום הבנתי שהם מצלמים. גם כשהייתי בבית חולים, הם האזינו לשיחות הטלפון שלי. כמה אנשים בחוץ ניסו לתעד את ההעברה, אבל החיילים אמרו להם שאסור לעשות את זה. לאחר מכן הם שחררו אותי למשפחתי, ונשארתי עוד יומיים בבית החולים בחברון עד שנתנו לי לחזור הביתה. עכשיו הם אומרים לי לא לחזור לאדמה שלי. הם ביקשו ממני לתאם לפני שאני נכנס לשם. אמרתי להם לא, זאת האדמה שלי, אני נכנס אליה בחופשיות.

"כשהבנתי סוף סוף שכרתו לי את הרגל, הייתי הרוס. כל אחד היה מרגיש ככה, גם אם זה היה קורה לחיה זה היה כואב למראה. אבל אני מאמין שאלוהים נתן לי סבלנות, מכיוון שהצדק עימי. אני באדמה שלי. אם המתנחלים חושבים שיש להם עילה לקחת אותה, שילכו לבית משפט במקום לתקוף אותנו. הגשתי תלונות רבות, אבל אין צדק.

"המתנחלים מפחדים ממצלמות מכיוון שהמצלמה מראה את האמת. הם מעדיפים לשקר. הם אפילו טענו שתקפתי אותם, אבל סרטון מראה בבירור שהם תקפו אותי. בלי הסרטון הזה, בית המשפט היה מאמין להם. לפני שכל זה קרה, עבדתי ופרנסתי את משפחתי, אבל עכשיו אני כבר לא יכול. הבן שלי, בן 15, שראה את המתקפה, עדיין בוכה וסובל. הם אומרים שפלסטינים גורמים לאלימות, אבל המתנחלים הם אלה שמביאים את האלימות אלינו".